ארצות הבריתיום צ'יפס התפוחי אדמה הלאומי
היסטוריונים של אוכל עוקבים אחרי תפוחי אדמה פרוסים דק ומטוגנים לפחות ל-1817 עם The Cook's Oracle של ויליאם קיצ'ינר — אבל הדרמה האמיתית התחילה ב-1853 עם ג'ורג' קראם, שף ב־Moon's Lake House בסרטוגה ספרינגס, ניו יורק. האגדה: לקוח בררן (לכאורה קורנליוס וונדרבילט — שנוי במחלוקת) החזיר צ'יפס בטענה שאינם דקים מספיק. מתוסכל, קראם פירס דק כמו נייר, טיגן עד פריכות והמליח בכבדות — ללמד לקח. במקום זה הצית מהפכה: הלקוחות אהבו. הוסיף את "Saratoga Chips" לתפריט — והשאר היסטוריה. או שלא? יש אומרים שאחותו קתרין אדקינס ויקס הייתה הגאונה האמיתית; אחרים מייחסים להיירם ס. תומאס או לאלייזה, טבחית באותה מסעדה קודם. מי שמגיע הקרדיט — סרטוגה ספרינגס אימצה את תפקיד בירת הצ'יפס. בראשית המאה ה-20 עברו מדליקסיס מקומי לאובססיה לאומית — בזכות ייצור המוני ואריזות השעווה החדשניות של לורה סקאדר לטריות. הצ'יפס של הרמן ליי הפך למותג הלאומי הראשון. בשנות ה-1950 נכנסו טעמים — גבינה ובצל וברביקיו הובילו.
לקריאת הסיפור