ארצות הבריתיום הלחמנייה הדביקה הלאומי
חלק מההיסטוריונים מתחקים אחר לחמניות דביקות עד מצרים העתיקה — שם הוסיפו דבש ואגוזים ללחם לפינוק מתוק. לאורך המאות התפשט הרעיון והתפתח, עם וריאציות באירופה בימי הביניים. תבלינים כמו קינמון הפכו זמינים יותר והוסיפו נגיעה חמה וארומטית. קדימה לשנות ה-1700: מהגרים גרמנים — ה"פנסילבניה דאץ'" (מ-"Deutsch", גרמני) — הביאו את ה-schnecken האהוב לאמריקה. הלחמניות הדביקות המוקדמות היו התמחות בפילדלפיה, שם הפכו לעמוד תווך תרבותי וצברו את המוניטין הדביק־מתוק. מתבלבלים עם ההבדל? אתם לא לבד. לחמניות דביקות וגלילי קינמון דומים, אבל יש הבדלים: לחמניות דביקות כמעט תמיד כוללות אגוזים — לרוב פקאן — האפויים בזיגוג הקרמל. הן נאפות עם סירופ סוכר דביק בתחתית התבנית, שהופך לציפוי דביק אחרי ההיפוך. גלילי קינמון, לעומת זאת, מקבלים זיגוג אבקת סוכר מלמעלה. במסורת: בצק מוחמץ מגולגל עם סוכר חום וקינמון, נאפה מעל תערובת דביקה של דבש, חמאה, סוכר ופקאן. אחרי ההיפוך הבסיס הדביק הופך לציפוי מפנק שכל ביס בלתי־עמיד.
לקריאת הסיפור
