יום הקשיו הלאומי

הסיפור

מסע הקשיו העולמי התחיל בדרום אמריקה — שם עץ מקומי משך את תשומת לב החוקרים הפורטוגלים במאה ה-16. הם העבירו אותו מברזיל לגואה — מושבה פורטוגלית — ומסלול שהתפרש לדרום־מזרח אסיה ולאפריקה.

היום העץ משגשג באזורים טרופיים: חוף השנהב, הודו, וייטנאם, בורונדי והפיליפינים מובילות בייצור; גאנה, טנזניה, גינאה־ביסאו, ניגריה וחוף השנהב מובילות בייצוא.

מעבר לחטיף פופולרי, הקשיו מרכזי במטבח דרום אסיה — קארי, מתוקים, רטבים וקינוחים. השמן משמש לבישול או לסלט, וחלב קשיו הפך לחלופה ללא חלב.

הקליפות רעילות אבל משמשות לציפויים, חומרי סיכה, צבעים ושרפים. תפוח הקשיו השביר תורם למטבחים ולמשקאות מקומיים.

עובדה משעשעת: עץ הקשיו הגדול בעולם בברזיל מכסה יותר מ־81,000 רגל רבוע. קשיו מסווג כזרע ולא כאגוז אמיתי — עם היסטוריה הקשורה לאייבי רעיל וסומאק. הפורטוגלים הביאו אותו להודו בשנות ה-1560, משם התפשט.

ממערכות ברזיל לטרופיים של הודו ומעבר — הפך לעמוד תווך במטבחים מגוונים. ברפואה האיורוודית מוערך כממריץ, מחדש ומעורר תשוקה.