יום השוקו החם הלאומי

הסיפור

דמיינו את ג'ונגלים המסו־אמריקאיים, שבהם עצי קקאו שגשגו תחת שמש המאיה. סביב 500 לפנה"ס יצרו בני המאיה תערובת מרה וקצפית בשם xocolātl — "מים מרים".

זה לא היה הפינוק המתוק שאנחנו מכירים, אלא תערובת חזקה של פולי קקאו טחונים, מים ותבלינים כמו פלפל צ'ילי. הוגש קר ולעיתים בטקסים — גם לעם וגם לאליטות, ששתו מכלי עיצוב מורכבים.

אצל האצטקים במאה ה-15 הפך השוקולד לסמל של כוח ומותרות. מונטזומה השני עצמו, לפי המסופר, צרך גלונים ממנו מדי יום כמתנה אלוהית ומקור חיוניות. לקקאו היה גם תפקיד של מטבע, מס וסטטוס.

במאה ה-16 הביאו חוקרים ספרדים את הקקאו לאירופה. הם הוסיפו סוכר, קינמון ווניל והפכו את המשקה המר לפינוק חם ומתוק. עד המאה ה-17 היה זה אובססיה של חצרות מלכות.

בתי שוקולד — סלונים בלעדיים לשתיית המשקה היוקרתי — צצו ברחבי אירופה. באנגליה הציג סר האנס סלואן את הרעיון לערבב שוקולד עם חלב — והגרסה הקרמית שאנחנו אוהבים נולדה.

המהפכה התעשייתית הנגישה את השוקו להמונים. ב-1828 המציא הכימאי ההולנדי קורנרד ואן האוטן את מכבש הקקאו, שהפריד חמאת קקאו מהפולים ויצר אבקה דקה — הדרך לכל דבר מאבקת קקאו מיידית ועד חטיפי שוקולד.

ואל תשכחו את היתרונות הבריאותיים: עמוס בנוגדי חמצון, שוקו חם הוא פינוק נטול אשמה לנפש — ואולי גם ללב.