יום הספגטי הלאומי

הסיפור

שורשי הפסטה מגיעים לתלמוד הירושלמי (מאות 3–5 לספירה), שם בצק מבושל בשם "איטריום" היה מזון בסיס. עד המאה ה-9 הזכיר העולם הערבי את ה"איטרייה" — פסטת סמולינה מיובשת דמוית חוטים, מושלמת למסעות. סוחרים ערבים כנראה הביאו פסטה לסיציליה בכיבוש המאה ה-8, ובמאה ה-12 תיאר מוחמד אל־אידריסי ב-Tabula Rogeriana את ייצורה בסיציליה.

בניגוד למיתוס על מרקו פולו שהביא פסטה מסין, היסטוריונים מסכימים שהיא כבר שגשגה באיטליה לפני מסעותיו במאה ה-13. הדמיון לפסטה הסינית קיים, אבל ההתפתחויות היו עצמאיות. המילה "ספגטי" נגזרת מ-spaghetto האיטלקית — "חוט דק". במקור רצועות ארוכות; במאה ה-20 התקצרו ל-25–30 ס"מ המוכרים.

במאות 14–15 פסטה מיובשת צברה פופולריות בזכות חיי המדף — חיונית לימאים שגילו את העולם החדש. המאה ה-19 הביאה מפעלי פסטה שחוללו מהפכה והפכו את הספגטי למזון לאומי.

מהגרים איטלקים בסוף המאה ה-19 ותחילת ה-20 הביאו ספגטי לארה"ב, שם התפתח. תחילה כ-Spaghetti Italienne עם רוטב עגבניות פשוט; אחר כך הוסיפו איטלקים־אמריקאים קציצות ותבלינים — והפכו אותו למאכל הנוחות שאנחנו אוהבים.