יום הפיצה הלאומי

הסיפור

שורשי הפיצה בציביליזציות עתיקות — לחמים שטוחים עם תוספות אצל מצרים, רומאים ויוונים. אבל ערש הפיצה המודרנית הוא אזור קמפניה בדרום־מערב איטליה, בית נאפולי.

במאות 18–19 הייתה נאפולי עיר נמל משגשגת עם אוכלוסייה גדולה של עניים עובדים — הלאצארוני. הם נזקקו לאוכל מהיר וזול, ופיצה — לחם שטוח עם עגבניות, גבינה, שמן, אנשובי ושום — התאימה בדיוק.

ב-1889 ביקרו המלך אומברטו הראשון והמלכה מרגריטה בנאפולי והתאהבו בפיצה מוצרלה עם גבינה לבנה רכה, עגבניות אדומות ובזיליקום ירוק. הפיצה, שדמתה לצבעי דגל איטליה, נקראה אחר כך פיצה מרגריטה לכבודם.

המסע לארה"ב התחיל עם מהגרים נפוליטנים שחיפשו עבודות במפעלים. הם הציגו בלי כוונה את טעמי הפיצה לאמריקאים — והפופולריות זינקה.

אחת הפיצריות המתועדות הראשונות הייתה G. Lombardi's במנהטן, שקיבלה רישיון ב-1905. משם גדלה הפופולריות והתפתחה לסגנונות אזוריים מגוונים.