יום השוקולד המריר הלאומי

הסיפור

סיפור השוקולד מתחיל עם האולמקים, אחת הציוויליזציות המוקדמות במסו־אמריקה. עד 1500 לפנה"ס פתחו את קסם הקקאו למשקאות טקסיים. ארכיאולוגים מצאו שאריות תאוברומין — ממריץ בקקאו — בכלים עתיקים, אבל לא ברור אם השתמשו בפולים או רק בעיסה.

המאיה לקחו את הקקאו הלאה והפכו אותו לנחלת הכלל: שוקולד סמיך וקצפי, לעיתים מתובל בצ'ילי או בדבש, בכל ארוחה. האצטקים ראו בקקאו דבר אלוהי וקראו למשקה xocolatl.

פולי קקאו שימשו גם כמטבע, יקרים מזהב. מונטזומה השני, לפי המסופר, שתה גלונים ביום לאנרגיה — ולפי האגדה גם כאפרודיזיאק.

המסע לאירופה עטוף במיתוס: האם קולומבוס יירט ספינה עמוסת קקאו, או שלמד קורטס את הסודות מחצר מונטזומה? בכל מקרה הגיע לספרד, שם מותק בקינמון ובסוכר והפך לפינוק של האליטה.

במאה ה-19 חל שינוי: ואן האוטן המציא את מכבש הקקאו, ב-1847 יצרו ג'יי.אס. פריי ובניו את חטיף השוקולד הראשון, וב-1876 שיכללו דניאל פיטר והנרי נסטלה את שוקולד החלב.

היום נע השוקולד מייצור המוני ליצירות אומנותיות. בעוד שוקולד חלב נשאר מועדף, השוקולד המריר — עם לפחות 70% קקאו — זכה למוניטין כפינוק מריר־מתוק עשיר בנוגדי חמצון.